היום לפני שנה, 3.10, ישבנו בפארק, להרגיש קצת את הסתיו שהתחיל ולחוות ביחד ערב כזה מחוץ לסניף של אקרופוליס בתל אביב.
נבו הכין לנו פוייקה, פרסנו מחצלת גדולה, איכשהו היינו בנוכחות ממש מלאה, זה לא תמיד קורה.
ניר הגיע על קורקינט הישר מהרכבת, חזר מהעבודה, הספיק להיות איתנו והתנצל שלא נשאר עד הסוף כי הבטיח לשי להגיע בזמן לחגוג את חגיגות השנה שלהם ביחד. היתה לו יכולת נדירה להצליח להיות גם וגם וגם...
למחרת הוא שלח לנו את הוואטסאפ המתוק הזה עם הצילום של שניהם ביחד וכתב ״שחררתם אותי בזמן״ וגם ״תודה״.
אף פעם לא פספס הזדמנות להודות על מה שקיבל ועל מה שאנחנו עוברים ביחד.
הכרנו רק שנה, אבל שנה כזאת של לב פתוח ודיבור מהמעמקים ואני מרגישה אותו איתי, איתנו, קרוב קרוב ונוכח מאוד.
בהכרות עם משפחת פורטי והחברים הבנתי שעבור חלקם החיבור לפילוסופיה היה מפתיע, כי היו בו כל כך הרבה צדדים וצבעים בניר.
אני יודעת שהספקנו מעט, אבל גם יודעת שמה שהספקנו היה משמעותי.
הוא כל כך חלק מהחיים שלי.
ויש לי אהבה עצומה אליו.
לנצח נצחים.
נשמה מתוקה.
