ממיכל לפורטי
פעם, כלומר בתקופה (שהייתה אולי ארוכה ואולי קצרה )הזו בה היינו הרבה ואפילו המון אחד ליד השניה, לא היו בי הרבה מילים, או שלא ידעתי איך להשתמש בהן...
אני זוכרת שאיתן אמר לי כשניהיינו יחד שאתה הארת בפניו, שאולי דווקא שווה להיות איתי, כי מאחורי כל החצ'קונים אני יפה...
אז, לא ידעתי איך אני אמורה לקבל את זה...
היום אני מבינה איזו איכות זו- באופן או בצורה הכי גסה ובוטה, אפשר להביע את הרגישות הכי עדינה וטהורה...
משהו בחושים שלך ידע מעבר...
אני זוכרת שלא הבנתי אף פעם איך אתה שומע ככה, באוזניות, במשך הנסיעות הארוכות למדבר ובחזרה, טרנסים... כשם שהיו יצירה קלאסית... התייחסת אליהם בכזו יראת כבוד ובהערכה עמוקה... ולא הבנתי...
השנה יצאתי עם הכיתה האהובה שלי לשבוע עבודה חקלאית במשק חביבאן... עבדנו כל כך קשה... היה מדהים... היה קיצוני... היו בומים כל הזמן מסביבנו (ההפצצות של ישראל את עזה...) ובסוף אוריאל ארז לקח את הGBL והשמיע טרנסים... על רקע השדות והמרחבים הפתוחים חבורה של נערים בני 15, שבקושי מבינים מה מתחולל בגופם ובנפשם, התחילו לרקוד, הם היו ביחד ולחוד... הם היו משוחררים כל כך ומחוברים כל כך... ובעיקר הם וכל הסרט הזה היה כל כך יפה, אוטופי.... ואז שוב עלית בי והבנתי, הבנתי למה טרנסים... והרגשתי אותך כל כך חזק... זה לא היה הבהוב כזה שעולה בי פעמים רבות עם דמותך... זה היית אתה.
ללוויה שלך לא הלכתי... הייתה בי גם לפני המוות, בזמנים האלו שלא ידעו וגם אחרי... אבל לא באתי אליך... לא באתי להגיד שלום.
בסוכות האחרון, כשחזרתי מאילת, מהמדבר... (שבוע אחרי שהבנתי את הטרנסים) ביקשתי כבר מאהובי שנלך לבקר אותך. חלפנו על פני קטורה והגענו לעומר... מקום ששמעתי כל כך הרבה על עלילות 'הרעים' בו, אבל לא הייתי בו אפילו פעם אחת בגופי...
כשהגענו, אני חושבת שאביך בדיוק נכנס לרכב ושוב רציתי להגיד - איפה פורטי? איפה הוא נמצא? או משהו... אבל לא היו לי מילים... נכנסו וחיפשתי אותך... הלכתי לאיבוד, עד שאהובי צעק - מיכל - זה היה כל כך חד ודוקר... הסתובבתי והתחלתי ללכת ואז ראיתי את השם, את המילה שחיפשתי ולא רציתי למצוא... פורטי... וזהו הכל יצא... לא מילים, אלא שטף של מים חיים שנפחו נשמה מול האבן הדוממת... כי אתה לא אבן... אתה חיים...
כמה שנים עברנו יחד, קרובות ורחוקות, שהתחילו בחדרים קטנים מלאי עשן ואור אדום מעומעם... עד לימים שבלילות תל אביב עבדנו צמוד ואיכשהו תמיד סגרנו, כל אחד את הבר שלו ביחד... וישבנו לדבר... ואני לא זוכרת את המילים... אבל הן עוד יחזרו אלי, כי הן שם כמוך...
כתבתי מילים... ויש עוד... ויש עוד הרבה שלעולם לא יקבלו צורה, קצת כמו הקשר שלנו....
מוטטת אותי. כאב חד
תודה על המילים המדהימות והכל כך ציוריות שהוא היה איתי פה לידי עכשיו ממש