כשהגענו לתל אביב הגרעין, הציגו לנו את כל המשימות השונות שאנחנו יכולים לקחת בהם חלק והיינו צריכים להתחלק לזוגות בן ובת זוג לכל משימה.
ידעתי שאני חייבת להיות עם פורטי וידעתי שאנחנו צריכים להיות במפתן אלון. הגרעין כבר ידע שאני הכי עקשנית (אולי שנייה רק לפיץ) ואם החלטתי שאני ופורטי ביחד ובמפתן אלון זה מה שיהיה וזה מה שהיה. וחוץ מזה פור תמיד קיבל את כל הבחירות הכי טובות כאילו היה לכולם איזה צורך לגונן עליו שלא יתקע עם משהו שהוא שונא.
מפתן אלון היה מקום ממש מיוחד עבורנו זה היה מסגרת מאוד לא פשוטה עם ילדים מכל מני רקעים, שמה שמקשר בינהם זה שהם נפלטו מכל מסגרת אפשרית, אבל גם מסגרת דיי מאפשרת עם צוות מדהים שמנסה להכיל את הילדים ולתת להם הזדמנות להרגיש חלק ממשהו. הציפיות מאיתנו היו פשוט תגיעו ותהיו נוכחים וזה מה שניסינו לעשות.
כל בוקר התפקיד שלי היה להעיר את ניר ששנא את זה אבל גם היה כועס עלי אם לא הייתי מעירה אותו, היינו מתארגנים בפאניקה ואז התפקיד השני שלי היה לכוון אותנו בתל אביב אל הבית ספר בשכונת התקווה כי הוא היה פרקטיקלי עיוור ולא ראה את המספר של האוטובוס וסמך עלי שאני אוביל אותנו.
היינו מעשנים מיליון סיגריות בדרך ופור היה דואג לנו למסטיק הסגול של אירווייז שהוא אהב ואז בבית ספר אוכלים ארוחת בוקר ונכנסים עם הילדים לכל מני שיעורים כמו חשבון ואנגלית אבל גם ספרות שיער וקונדיטוריה. גם ליווינו חלק מהילדים בתהליך הגיוס ניר עם הבנים ואני עם הבנות, היינו נוסעים איתם לצו ראשון ומעודדים אותם לא להתייאש מהתהליך שיכול להיות ממש לא פשוט לילדים שנמצאים במסגרות כאלו.
ניר ישר נטמע בין הילדים והסתדר איתם בטבעיות הוא התחבר במיוחד לאחת הילדות שקראו לה רבקה, היא נכנסה לו ללב והם היו עושים שטויות וצחוקים ביחד. יום אחד היא אפילו הזמינה אותנו לארוחת צהריים בבית של ההורים שלה וזה חימם לנו את הלב ונתן לנו הצצה לחיים כל כך שונים משלנו.
אין יום שלא היה לי כיף עם פורטי במפתן וזה לנצח אצלי בלב ♥️
