כילד, כשאבא ואמא היו אומרים שיורדים לעומר הייתי פורח. הייתי מתרגש מהעובדה שאני הולך לבלות עם ניר. מצטופפים באוטו שני הורים וארבעה ילדים מאחורה כל הדרך לעומר. עוד בתקופה שחגורות בטיחות היו בגדר המלצה. הדרך שנדמה שלא נגמרת הייתה בהתחלה ירוקה ולאט לאט משתנה לצהוב/כתום המדברי המשגע הזה. כשהייתי רואה את הצבע הצהוב המדברי הייתי שואל כל שתי דקות ״מתי מגיעים?״ עד שאבא היה מתחיל להתרגז. הייתי נרגש כל כך להגיע כבר. הכניסה לעומר הייתה מלווה בהתרגשות מטורפת מעצם העובדה שתכף כבר אוכל לבלות עם ניר. והנה הגענו. ניר תמיד היה מגיע לקבל את פנינו בשביל הכניסה של הרכבים. בד״כ עם פיג׳מה ויחף.
שהיה ממש קטן היה מגיע עם הדובי הלבן. ניר כל כך שמח לראות אותי ואת שמואל. היה לוקח אותנו לבית של ללה ולוצ׳ו שם ללה הייתה מקבלת אותנו בחיוך רחב. פותחת את קופסת המסטיקים הצבעוניים ונותנת לכל ילד מסטיק אחד. ייתר היום בילינו בבילויים ילדותיים טיפוסיים. להקים מחנה מאחורי החממה, להכין ״שיקויים״ בתוך המשאית צעצוע הגדולה שהייתה לו, לשחק במחשב ״ליטל פייטר״ ושיחות שבאותם רגעים מרגישות הכי משמעותיות ומלאות עניין. כשהתבגרנו הדיבורים היו בעיקר על מוזיקה. ניר היה צוחק עליי שמטאליקה הייתה הלהקה האהובה עליי. אני הייתי מנסה להחזיר לו אבל תמיד הירידות שלו היו מוצלחות יותר. לא מפתיע. פעם ניר נתן לי במתנה נגן MP3 מלא בשירי מטאל שהוא אהב והעריך. שם הוא הכיר לי את פנתרה. המחנה המשותף העיקרי שלנו מבחינה מוזיקלית. במיוחד השיר שלהם “floods”. שתמיד שנינו היינו חוזרים אליו בכל מני תקופות בחיים. ובכל פעם שאני או ניר חזרנו ושמענו אותו - דאגנו לדווח לשני שאנחנו בתקופה כזאת. של השיר הזה.
בגדול אין תכלית עיקרית לפוסט הזה. אין כאן תוכן מסודר ובנוי היטב. רק אוסף קטן של זכרונות ילדות מאושרים במחיצתו. תמונות רנדומליות שעוברות בראש יום יום.
ניר אני אוהב אותך❤️
