קטורה וצבא

פעם, כלומר בתקופה (שהייתה אולי ארוכה ואולי קצרה )הזו בה היינו הרבה ואפילו המון אחד ליד השניה, לא היו בי הרבה מילים, או שלא ידעתי איך להשתמש בהן...

אני זוכרת שאיתן אמר לי כשניהיינו יחד שאתה הארת בפניו, שאולי דווקא שווה להיות איתי, כי מאחורי כל החצ'קונים אני יפה...

אז, לא ידעתי איך אני אמורה לקבל את זה...

היום אני מבינה איזו איכות זו- באופן או בצורה הכי גסה ובוטה, אפשר להביע את הרגישות הכי עדינה וטהורה...

משהו בחושים שלך ידע מעבר...

אני זוכרת שלא הבנתי אף פעם איך אתה שומע ככה, באוזניות, במשך הנסיעות הארוכות למדבר ובחזרה, טרנסים... כשם שהיו יצירה קלאסית... התייחסת אליהם בכזו יראת כבוד ובהערכה עמוקה... ולא הבנתי...

דאמפ חדר אוכל

כאשר הגענו לבחור עבודות בקיבוץ בשל"ת ראשון, פורטי הסתער על תפקיד העובד חדר אוכל. במיוחד הוא אהב את זה שככה הוא יוכל להכיר את כל מאות תושבי ואורחי הקיבוץ ולפגוש אותם על בסיס יומיומי. והכוונה היא לכולם, מייסדי קיבוץ ותאילנדים וחברים של חברים.

הבעיה היא שבתחילת השל"ת עוד לא היו לו עדשות, לא מספר גבוה אבל הוא התקשה בלזהות במדויק מי זה מי. זה כמובן לא עצר אותו, הוא פשוט היה מתקרב לכל בן אדם שנכנס. רוב הזמן הוא אפילו לא ניסה להסוות את זה, הוא פשוט הלך ישר אליהם עד שיכל לזהות אותם, ואז היה מסביר בלי להתנצל "בלי המשקפיים אני עיוור כמו מרמוטה" או משהו בסגנון.